פסק-דין בתיק עפ"ג 47769-05-13

1.         המערער הורשע בבית-משפט קמא בעבירה של החזקת כלי-פריצה לרכב, עבירה על סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר שהמערער הורשע על-סמך הודייתו בעבירה זו, ביקש לצרף תיק נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו בבית-משפט השלום בירושלים. בתיק הנוסף היה המערער שבפנינו נאשם מס' 2 מבין שלושה נאשמים, שהועמדו לדין בפרשה זו. גם הפעם מדובר היה בעבירות הקשורות לרכב, אלא שבעבירות רבות יותר ומורכבות יותר. על-פי האמור בכתב האישום המצורף, לאחר תיקונו, המערער, ביחד עם חבריו לכתב האישום, שכרו רכב על-שמו של המערער, החלו בנסיעה מירושלים לכיוון המקום שבו חנה הרכב אותו התכוונו לגנוב. המערערים הגיעו, כמתוכנן, למקום חניית הרכב ברכב השכור (מאזדה) והחלו בביצוע זממם. המערער שבפנינו, ביחד עם מי שהיה נאשם מס' 3 בירושלים, התפרצו לרכב כאשר ההתפרצות בוצעה בצורה מתוחכמת: פירוק שימשת הנהג, שימוש במחשב התנעה חילופי שהובא מראש, פירוק חובק ההגה וחבלה במערכת ההתנעה. לאחר כל הפעולות הללו התניעו השניים את הרכב, והתכוונו לברוח מהמקום, כאשר המערער הוא הנהג. תוך כדי נהיגה, התנגש המערער ברכב המאזדה שעמדה מאחורי הרכב שנגנב, וגרם נזק לרכב שנגנב. לרוע מזלם של בני החבורה, שוטרים שהיו במקום הבחינו במעשה וניסו לעצור אותם, או-אז התפתח עימות, שבמהלכו המערער דחף את אחד השוטרים. חבריו לאירוע תרמו גם הם לתקיפת השוטרים.

            בגין כל האמור לעיל, הורשע המערער, לאחר הודייתו, בעבירות כדלקמן: גניבת רכב; חבלה במזיד; החזקת כלי-פריצה; וכן גרימת תאונת דרכים, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. אנו רואים להדגיש כבר בשלב זה, כי העבירה של גרימת תאונת דרכים יוחסה אך ורק למערער שבפנינו ולא לשותפיו לכתב האישום.

2.         בית-משפט קמא (כב' השופטת י' פרדלסקי) הרשיע את המערער, כאמור, בכל העבירות דלעיל. בית המשפט קבע, כי מתחם הענישה ההולם בתיק 13681-08-12 (התיק "הירושלמי") נע בין 12 חודשי מאסר בפועל לבין 24 חודשי מאסר בפועל. באשר לתיק המקורי, שהוגש בבית-משפט השלום בתל-אביב, קבע בית-משפט קמא כי מתחם הענישה נע בין מאסר על תנאי לבין מספר חודשי מאסר בפועל. בסופו של יום, לאחר דיון מפורט בכל השיקולים הרלוונטיים, הטיל בית-משפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל. נגד המערער היו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי: האחד - בן 9 חודשים, והשני - בן 4 חודשים. בית-משפט קמא קבע, כי שני עונשי המאסר על תנאי ירוצו בחופף זה לזה ובמצטבר לעונש המאסר בפועל שהוטל בתיק הנוכחי, כך שסך הכל יהא על המערער לרצות 29 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו. כמו-כן הוטלו על המערער מאסרים על תנאי לתקופות משתנות, בהתאם לעבירות השונות שבהן מדובר.

3.         על  גזר הדין הערעור בפנינו. שני נימוקים מרכזיים בהודעת הערעור, כמו גם בטיעון בפנינו: האחד - לטענת הסניגור, בית-משפט קמא לא נתן דעתו לתיקון כתב האישום, כשהכוונה היא לתיקון כתב האישום בתיק הירושלמי (13681-08-12). ובאותו הקשר, בית-משפט קמא לא נתן דעתו לכך, שהמערער הודה בשני התיקים גם יחד, ביקש לנקות שולחן ובכך חסך מזמנו של בית המשפט, מזמנם של כל הנוגעים בדבר ובשורה התחתונה, חסך במשאבי הציבור. בטיעון בפנינו פתח הסניגור ואמר: "וכי מה היה עונשו של המערער אלמלא הודה?".

            הנימוק השני שעליו הושם דגש רב, עניינו גזר הדין שהוטל על שני שותפיו של המערער בבית-משפט השלום בירושלים (מי שהיו נאשמים מס' 1 ו- 3). על נאשמים אלה הוטלו: 9 חודשים מאסר בפועל, על נאשם מס' 1 לצד מאסר על תנאי, ואילו על מי שהיה נאשם מס' 3 הוטלו 11 חודשי מאסר וכן מאסר על תנאי. לטענת בא-כוח המערער, העונש שהוטל על המערער כפול בהשוואה לעונשו של מי שהיה נאשם 1, וכמעט כפול בהשוואה למי שהיה נאשם מס' 3 ולא יתכן פער כזה בענישה בין שותפים לאותו כתב-אישום. פער זה צריך לבוא על תיקונו בהחלטתה ובהתערבותה של ערכאת הערעור.

4.         המדינה מפנה אותנו לכל הנימוקים שעמדו בפני בית-משפט קמא. המדינה מפנה לכך שהמערער צירף תיק נוסף (החזקת כלי-פריצה). עוד מפנה המדינה לחלקו של המערער בכתב האישום "הירושלמי". הוא היה הנהג, הוא זה שגרם לתאונת הדרכים, שעל-כן היה מקום להחמיר עימו. מתחמי הענישה, כך לטענת המדינה, דומים בין שני בתי המשפט. בית המשפט בירושלים קבע מתה שנע בין 10 חודשים ל- 24 חודשים. המרחק בין מתחם זה למתחם שנקבע בתל-אביב - 12 - 24 אינו משמעותי ואינו מצדיק התערבות. באשר לשלב גזר הדין (בהבדל מקביעת המתחם), מפנה המדינה למיהותו של המערער שבפנינו, לעובדה שיש לו הרשעות קודמות. המאסר על תנאי שהוטל עליו (והופעל) היה בגין 3 עבירות של גניבת רכב. המערער ביצע את העבירות נושא כתב האישום הנוכחי זמן לא רב אחרי שהשתחרר מהמאסר, המערער כבר ריצה עונשי מאסר, לרבות עונש מאסר בן 3 שנים. לרוע המזל, לא היה בכך, ככל הנראה, כדי להרתיעו.

5.         בסיומו של הדיון בפנינו עתר גם המערער עצמו להביא את דברו. המערער טען, כי היום הוא מבין את חומרת מעשיו, הוא בגמילה במהלך שהותו בבית הכלא ועובר טיפול והוא מבין את משמעות מעשיו ושוב לא יוסיף לעבור עבירות. המערער היפנה את תשומת ליבנו לכך, שיש לו 4 אחים, אף אחד מהם לא התדרדר לעבריינות, רק הוא חריג מבין אחיו.

            עד כאן הטיעונים שנשמעו ומכאן החלטתנו.

6.         שקלנו בקפידה את הטיעונים, שעל-כן גם לא נתנו את פסק דיננו מיד, אלא לאחר פסק זמן במהלך יום הדיונים ולאחר שעשינו זאת, דעתנו היא כי אין מקום להתערב בענישה. העונש שהטיל בית-משפט קמא מאזן נכונה את השווה והשונה בין המערער לבין שותפיו לעבירה בתיק "הירושלמי", זאת מחד גיסא, ומאידך גיסא - את חומרתן של העבירות שמדובר בהן.

            נתחיל בתיק המקורי, קרי - החזקת כלי הפריצה. הסניגור הביע זלזול רב בתיק זה, וכי מה זה החזקת כלי-פריצה וכי מי הולך למאסר בגין החזקתם של כלים כאלה? כיוון שהדברים נאמרו, אנו רואים להעיר כדלקמן: מבט בכתב האישום מבהיר, כי כלי הפריצה שהוחזקו במקרה הנוכחי משקפים מקצוענות והכנה יסודית מאד לביצוע העבירה, שלא בוצעה באותו מקרה. על-פי האמור בכתב האישום בתא המטען ברכב מוסלק היה מפתח צינורות, עוד היה באותו מקום מברג, חצאים של מספריים במקומות שונים, עטופים וכן כפפות שחורות ומכשיר המשמש לשימוש החשמל בכלי רכב. המכשיר האחרון הזה, הוא עליית מדרגה לעומת "המקובל" בהחזקת כלי-פריצה. הוא שאמרנו, מדובר בהתנהלות עבריינית מוקצנת. הנושא של החזקת כלי הפריצה תופס תאוצה נוספת בתיק האחר, התיק "הירושלמי", שם מדובר כבר במחשב ששימש בפועל להתנעת כלי הרכב שאותו תכננו השלושה לגנוב. המערער "השתדרג" והחזיק מחשב לצורך זה, ללמדך את רמת ההשקעה בתכנון הפריצה.

            לפיכך, איננו מקלים ראש גם בתיק זה. קיומו בפני עצמו מהווה אבחנה בולטת ומובהקת בינו ובין הנאשמים האחרים בתיק "הירושלמי", שנגדם לא עמד באותו זמן כתב-אישום נוסף שבו הודו ובו הורשעו.

7.         לכך אנו מוסיפים את חלקו של המערער בכתב האישום של ירושלים. נכון, כפי שציין הסניגור, כי מדובר בשלושה שותפים באותו כתב-אישום. אולם, המערער הוא היחיד שהורשע, בניגוד לחבריו, גם בגרימת תאונת דרכים על-פי פקודת התעבורה. עבירה זו לא יוחסה לחבריו, ואין ספק כי מדובר בעבירה משמעותית. אנו מציינים, כי עבירה זו נותרה בכתב האישום גם לאחר תיקונו. התיקון התבטא בהורדת העבירה של נסיעה לאחור שלא בבטחה (במישור התעבורתי) אולם לא בוטלה העבירה על-פי סעיף 21(ב)(2) לפקודת התעבורה. והרי לך האבחנה הנוספת בין המערער לשותפיו. המתחם שנקבע על-ידי בית-משפט הוא מתחם הולם, מידתי וראוי, וכפי שציינו לעיל, המתחם שנקבע בבית המשפט בירושלים אינו שונה באופיו. הרף העליון עומד על אותו מספר חודשים (24 חודשים) וגם באשר לרף התחתון ההבדל איננו משמעותי.

  8.       נותרה, איפוא, שאלת גזירת הדין בתוך המתחם. גם בענין זה לא ראינו כי נפלה שגגה מעם בית-משפט קמא, לא בעונש שהוטל בגין התיק הזה ולא בהחלטתו על אופן ריצוי המאסר על תנאי, קרי -במצטבר למאסר בפועל שהוטל. המערער כבר הורשע בעבירות דומות. בתיק שבו הוטל עליו המאסר על תנאי שהופעל, הורשע המערער בשלוש עבירות של התפרצות לרכב. ניתן היה לצפות שהמערער יסיק את המסקנות הראויות, אלא, שכאמור, זמן לא רב אחרי שהשתחרר, ביצע את העבירות הנוכחיות. העבירות של גניבת רכב הן עבירות שמתבצעות לאלפיהן, אין לך רגע לאורך היממה שבו לא מתבצעת עבירה שכזו ואיננו רואים לחזור על שפע האמירות בפסיקה, על כל ערכאותיה, באשר לצורך להילחם בנגע זה.

9.         שמענו את דבריו של המערער עצמו ולא בכדי הזכרנו אותם.  ניתן היה לייחס להם משקל רב יותר אלמלא אמר המערער דברים דומים עובר למתן גזר הדין באותו תיק שבו הוטל עליו המאסר על תנאי, שהופעל בתיק הנוכחי. מילים הן מילים ומעשים הם מעשים, והמערער הוכיח כי המילים הן מס שפתיים ולא מעבר לכך.

            התוצאה היא, כי לא מצאנו ממש בערעור ואנו דוחים אותו.

עו"ד <#3#>

ניתן והודע היום י"ט שבט תשע"ד, 20/01/2014 במעמד הצדדים.